מצטער על העיכוב. לפניכם החלק השני של הראיון עם דגן שני, יוצר ישראלי בבייג’ינג. החלק הראשון של הראיון פורסם בסופ”ש הקודם.
המון ישראלים בסין יכולים להזדהות בקלות עם נקודות רבות בסרט שלך. מה הנקודה הכי אישית בסרט מבחינתך? (נקודה שאולי תעבור לישראלים אחרים מעל הראש)
שאלה קשה, כי במובן מסוים הכול מאוד אישי בסרט הזה וקצת קשה לי לדרג מה יותר ומה פחות. אני חושב שהעימות התמידי בין תפיסות העולם של דמות הבחור הישראלי לבין אלו של החבר הסיני שלו הוא משהו שהתחלתי לחווות מהרגע הראשון בו הרמה של הסינית שלי הייתה מספיק טובה כדי להבין את תפיסת העולם של הסובבים אותי וכדי לבטא את תפיסת העולם שלי. בכלליות ניתן לומר שבעוד שהדמות שלי (הבחור הישראלי בסרט) היא מעט מרחפת, רומנטית, אידיאליסטית ומתעקשת לחוות את העולם כמשהו תמים ופשוט ויפה, הרי דמות של החבר הסיני מסתכלת על העולם באופן מאוד “מציאותי”, יבש וחסר אשליות. חברים סיניים שלי תמיד עסוקים בלנפץ לי כל מיני אשליות לגבי העולם, כדי להגן עלי מפני שברון לב . אחד המאפיינים הכי מובהקים בעיניי אצל סינים רבים הוא הספקנות המוגזמת שלהם, חוסר היכולת להאמין שיש בעולם משהו טוב בפני עצמו, שלא מסתתר מאחוריו איזשהו מניע נסתר. מה שמעניין בזה הוא שאני לתומי חשבתי שאני מציג במפגש הזה ביני לבין החבר הסיני שלי בסרט משהו שאופייני לדינאמיקה בין התרבות המערבית לסינית. מבחינתי הרגשתי שהצגתי את הסיני באור ביקורתי, בעוד שהדמות שלי, הדמות התמימה, החולמת, היא הרבה יותר מעוררת הזדהות. אבל כשהקרנתי את הסרט לישראלים, התברר שכמעט כולם ראו בדמות של החבר הסיני את הדמות השפויה וההגיונית ביותר בסרט, בעוד שהדמות שלי הצטיירה בעיניהם כמאוד לא בוגרת וראויה לביקורת. זה לימד אותי שהמפגש שלי, דגן, עם סין, לא מייצג דבר, ושאנשים שחיים בסין ובארץ בעידן הזה חושבים בצורה מאוד דומה (ומאוד שונה ממני).
בסרט אתה מחפש את ג’אנג דזה יי. האם ברמה מסויימת בחרת לעשות את הסרט הזה מפני שהוא היה עלול להוביל אותך אליה? האם נוצר איתה קשר בעקבות הסרט?
עכשיו כשאני מנסה לשחזר, אז כן – אני חושב שהרעיון שאפגוש אותה בעקבות הסרט הוא ודאי רעיון שהשתעשעתי איתו בהתחלה ואכן נוצר איתה קשר בעקבותיו. יום אחד צלצל אליי חבר ואמר שהוא הולך להיות צלם בראיון איתה יום למחרת. הוא הציע שאגיע בתור עוזר צלם ואנצל את ההזדמנות כדי לתת לה את הסרט ולהזמין אותה להקרנה שנערכה בשגרירות כאן בבייגי’נג. בסופו של דבר העדפתי לא לבוא, כדי לא להגיש לה את הסרט מעמדת עוזר הצלם שכן זה היה מצטייר כאקט של מעריץ ולא של במאי. חוץ מזה כנראה שלא היה לי האומץ להגיש לה את הסרט פנים מול פנים. בסופו של דבר החבר שלי ניגש אליה בסוף הראיון, נתן לה את הסרט במקומי, וגם הזמין אותה להקרנה. היא נטלה את הקופסא עם הדיסק ואמרה בנימוס וברוך: 谢谢，我会好好学习 (תודה, אני אלמד אותו טוב טוב) ובזה זה נגמר.
כמובן שאני בוחר להאמין שבחשכת חדרה (או בחשכת הסוויטה המלאכותית של מלון שרתון, כשבאוויר ניחוחות של קטורת יקרה, ולצידה כוס יין אדום משובח) היא ראתה את הסרט בעיניים מצועפות והתאהבה בי. לך תדע, אולי ברגעים אלו ממש היא מגניבה חיוך וחושבת עליי…או שכן או שלא.
האם בדיעבד היית משנה משהו בסרט?
כן, ברור, הרבה מאוד דברים. אבל אם אני צריך לבחור את הלקח החשוב ביותר שלי מהסרט , אז הוא שאסור לי לשחק ולביים באותו הזמן. למרות שציירתי סטורי בורד מדוקדק, ולמרות שניסיתי להיות כמה שיותר בשליטה מבחינת הבימוי, ולמרות שבדקתי כל טייק מייד אחרי צילומו, העובדה שהייתי מול המצלמה ולא מאחוריה (ברוב המקרים) הייתה מאוד בעייתית. גם המשחק שלי נפגע כי לא הייתי פנוי להתמסר רגשית לרגע ולסיטואציה, אלא כל הזמן חשבתי האם האור נכון, או האם יש מכונית שעוברת והורסת את ההמשכיות של הסצנה מבחינת סאונד, או שהבום נכנס לפריים ,או שאיזה עובר אורח (או ראש כפר) נמצא בדרכו אלינו והולך לדפוק את הטייק וכו…
מה הפרויקט הבא שלך? האם היית רוצה לעבוד עם ג’אנג דזה יי בעתיד או שלדעתך היא כבר באמת לא אותה שחקנית איכותית מאז הסרט ‘הדרך הביתה’ כפי שאתה טוען בסרט, ויש שחקניות אחרות שהיית מעדיף לעבוד איתן לפניה?
לא טענתי שהיא שחקנית לא איכותית. להיפך - העובדה שהיא הצליחה אחרי “הדרך הביתה” לשחק דמויות סקסיות שלא נגעו לליבי (אבל נגעו גם נגעו לליבידו שלי), מוכיחה שהיא שחקנית מצוינת. כרגע אני עובד בעבודה מאוד תובענית ואין לי כל כך זמן לפתח את הפרויקט הבא. אבל הוא בוא יבוא, בשאיפה כבר בשנה הקרובה. יש לי לא מעט רעיונות ברמה כזו או אחרת של בשלות וכן לא מעט התחלות של תסריטים. בינתיים אני נותן לתחושות ולרעיונות להצטבר אצלי, עד שהם יתפסו את המומנטום הרגשי והמחשבתי הנדרש כדי שאני אצטרך למצוא איזו מקלדת ולפרוק אותם כתסריט. אני אשמח כמובן לעבוד עם ג’אנג דזה יי. היום בסין חוץ ממנה, אין הרבה שחקניות מהדור שהתפרסם לקראת סוף שנות התשעים,תחילת האלפיים, שאני באמת מעריך ואוהב, אז היא בהחלט תהיה אחת מהבחירות הראשונות שלי.
ועכשיו מחווה לשאלון של סטודיו למשחק:
- מהו הצליל או הקול האהוב עליך? צליל הרטט של הנייד שלי על השולחן או הספה או כל מקום אחר, כשאני מחכה לאס אם אס ממישהי מסוימת.
- מהו הצליל או הקול השנוא עליך? צליל ה – ”error” של תוכנת העריכה “פרימייר” אחרי שנתיים של עבודה על הסרט,כשגמרתי לערוך וכשסוף סוף הגיע הרגע המיוחל ואני רוצה לייצא את הסרט,ואז קופץ חלון תקלה אפרפר בליווי הצליל המדובר, ועליו כתוב “Unknown Error” ואני מבין פתאום שעבודה של שנתיים שבויה בידי איזה פסיק ארור (מלשון error) באיזה פרוטוקול תכנות מעצבן שלך תמצא אותו עכשיו.
- מה המילה הסינית האהובה עליך? 纯粹 (הגייה – chún cuì – טהור, זך).
- מה המילה הסינית השנואה עליך? 病 (הגייה – bìng – מחלה, קילקול).
- מה הקללה הסינית האהובה עליך? 傻逼. (הגייה - shǎ bi - בעברית זה לא עובר טוב אז נאלץ להשתמש בתרגום הישיר לאנגלית –stupid cunt).
- אם היית נבחר לנציג של מפלגת השלטון מה היית רוצה שחו ג’ינטאו יגיד לך בכניסה לאולם הכינוסים העממי? מה אתה היית אומר לו? חו יגיד לי : “שלום לך החבר דגן, ברכות על קבלת דקל הזהב והמועמדות לאוסקר. אם יורשה לי לשאול, היכן אשתך היפהפייה ולמה היא לא הצטרפה אלינו הערב?” ואני אענה לו: “היושב ראש חו, אנא קבל את התנצלותה הכנה, היא כל כך רצתה להיות פה, אבל היא בדיוק עסוקה בצילומים לסרט “זכרונותיה של גיישה - שתיים”.
דגן שני ,34, במאי, שחקן, מוזיקאי חובב ודובר סינית שוטפת. סיים את לימודיו באקדמיה לקולנוע של בייג’ינג ומשמש כיום כאחראי על תחום הקולנוע והמוזיקה במחלקת התרבות של שגרירות ישראל בבייג’ינג. מתאר את התרשמויותיו מהחברה הסינית במאמרים בסינית אותם הוא מפרסם בבלוג הסיני שלו ובמגזין התרבות והחברה המוביל בסין (三联生活周刊). ליצירת קשר לגבי אפשרויות הקרנה של הסרט ,או בכל נושא אחר, אפשר לכתוב אל כתובת הדואר האלקטרוני dagan.shani[at]gmail.com
