בנאום התודה שלה בטקס האוסקר האחרון סנדרה בולוק אמרה משהו כמו:
If you want to be an artist you have to practice
בעברית זה עובד הרבה יותר טוב:
אם אתה רוצה להיות אמן אתה חייב להתאמן.
איזה יופי! לא?
ואם כבר בעברית עסקינן, מה דעתכם על הביטוי ‘מעלף-חתולים’ ככינוי גנאי לחבר בכת-השטן? שווה דירבון?
לא יודע אם שמתם לב (אני בקושי שמתי לב, עם הביקור בארץ והכל), אבל הגיגית כבר חוגגת שנתיים. לרגל הארוע, כמו בכל שנה אני גאה לתת לכם שיר עברי פופולארי מתורגם לאנגלית. אז אחרי השיר ‘מודדת’ של ירמי קפלן והשיר ‘ניצוצות’ של ברי סחרוף, השנה הגיע התור של משינה עם השיר ‘הכוכבים דולקים על אש קטנה’. תרגום שאני גאה בו במיוחד כי “על אש קטנה” זה ביטוי שקשה להעביר לאנגלית. זה הולך ככה:
Just like candles all the stars are lit
Verse 1
My story is a little strange
About a girl a met not long ago
I see her when I get off stage every night
And she’s so pretty and a little weird
But just like candles all the stars are lit
Verse 2
I decided to ask her on a date
We danced and everything felt right
We ended up in bed that night
And she’s so pretty and a little weird
But just like candles all the stars are lit
Verse 3
My story is a little strange
About a girl I met not long ago
I saw her when I got off stage every night
Now she was weird, said she was in a rush
And then she told me I take only cash
זהו. את האקורדים והמילים בעברית תוכלו למצוא בעמוד הזה. במיטב המסורת של משינה, הם פשוטים להפליא.
במאי 1995, כשאני הייתי לקראת סיום כיתה ח’, התפרקה להקת משינה. מסיבות השמורות במערכת, ובעיקר בגלל שהייתי קצת דביל, לא הלכתי להופעת הפרידה שהתקיימה בפארק הירקון.
כמעט 15 שנים אחרי, סגרתי מעגל והלכתי להופעה שלהם בבארבי ת”א אתמול בערב.
“תאהבי אותי פעם אחת, פעם שניה” - זה לא אומר מה שחשבתי שזה אומר בכיתה ח’…
יש דבר אחד שנשגב מבינתי לגבי ארצינו הקטנטונת אליה חזרתי לפני ימים מספר.
אנחנו הרי עם שאוהב לשיר, נכון? בכל קומזיץ יש גיטרה, לפחות שלושה זוגות ידיים ביניהם היא תעבור כל הערב ועוד כמה חוברות של אבי ברק ושות’. יש לנו תרבות שלמה של שירה בציבור עם שירונים, מקרנים וכל מה שצריך. בכל טקס שעושים בבית הספר שירה ונגינה הם חלק קבוע מהתוכניה.
אז איך זה שכמעט ואין ערבי במה פתוחה אצלנו בארץ?
“אנשים רוצים לשיר רק בחבר’ה שלהם” תגידו לי, “הם לא רוצים לעלות על במה ולשיר מול חבורה של זרים”. תיאוריה נחמדה שכל מה שצריך כדי להפריך אותה הן שתי מילים קטנות - כוכב נולד.
יש שני סוגים של ערבי במה פתוחה. הרציניים יותר דורשים לשמוע הקלטות או אודישנים וחזרות עם להקת הבית. במהלך התקופה שלי בבייג’ינג הלכתי לערבים מן הסוג השני. פאבים לא גדולים במיוחד, עם במה ועליה גיטרה או שתיים, מיקרופונים, תופים אם יש בנמצא, והכי חשוב - עט ונייר. כל אחד יכול להרשם, לשיר כמה שירים. הקהל מפרגן ואפילו מקבלים משקה על חשבון הבית.
העניין אגב לא מוגבל לשירה ונגינה. יש אנשים שמציגים קטע דרמטי או קומי, יש אנשים שרוקדים, יש spoken words ואפילו ניתקלתי גם במופע סטנדאפ אחד. בבייג’ינג בלי להתאמץ בכלל מצאתי שלושה מקומות כאלה. במהלך הביקורים שלי בארץ לעומת זאת, מצאתי אחד בקושי. זה היה איפשהו באלנבי בת”א וכשהלכתי לשם המקום היה ריק. בביקור הזה אני מתכוון לבדוק את מייק’ס פלייס - שמעתי שיש שם במה פתוחה באמצע השבוע.
פסגת הקריירה המוזיקלית שלי
האנשים שמופיעים בבמה פתוחה מתחלקים לשניים - הקבועים שבאים כל שבוע, והאורחים לרגע. שני הסוגים יכולים להיות אנשים שיודעים מה שהם עושים ודופקים הופעה, או כאלה שרק התחילו עם כל העסק. זה יוצר סיטואציה מרתקת של מפגשים על הבמה. אני לא אשכח איך פעם מישהו עלה לבמה בזמן ששרתי את Man on the moon של R.E.M ושר את הקול השני של הפזמון. לפעמים זה סולואים אדירים בחשמלית, או קצב בתופים אבל מה שלא יהיה עליות ספונטניות כאלה לבמה מרימות את ההופעה, את הערב ואת מצב הרוח של כולם באופן כללי, ובנוסף מכירים חברים חדשים (ישר לפייסבוק). לפעמים מחליטים לעשות משהו יותר רציני וקובעים לחזרה או שתיים לקראת השבוע שלאחר מכן.
אחת ההופעות הכי טובות שהיו לי אי פעם, אם לא הטובה שבהם היתה כזו שהתבצעה עקב מפגש כזה. ערב אחד עלתה מישהי לבמה ושרה ממש טוב, וכשהיא ירדה המנחה ציין שהיא מהולנד. בלי קשר לזה שההולנדים הם עם נחמד באופן כללי, יש עוד פרט מסויים שקוסם לי בהם מבחינה מוסיקלית וזו זמרת בשם Anouk. מדובר ביוצרת מוכשרת שהתפרסמה בסוף שנות ה-90 עם הלהיט Nobody’s wife, אח”כ היא הוציאה עוד אלבום מוצלח (זוכרים את השיר מישל) ולאחר מכן נעלמה אט אט. משום מה היא מוכרת במיוחד בישראל וההולנדים תמיד מופתעים מכך. עוד באותו ערב ניגשתי אל הזמרת והצעתי לה שנעלה לבמה בשבוע הבא עם שיר של אנוק והיא הסכימה.
השיר הראשון שבחרנו נקרא Sacrifice מהאלבום הראשון שלה שנקרא together alone. השיר השני היה מישל. הנה קטע וידאו קצר של ההופעה שלנו בפאב. אני מתנצל מראש על האיכות ומציע לכם לשמוע את זה באוזניות, אחרת בקושי שומעים את הגיטרה:
שבוע אח”כ ישבנו במסעדה עם עוד כמה חבר’ה ומישהו ניגש אלינו ואמר שהוא מזהה אותנו מההופעה שלנו בפאב בשבוע שעבר ואמר שזה היה מצויין. מעולם לא הרגשנו מפורסמים יותר. אחרי שבוע הבחורה חזרה להולנד ועברה אודישנים למחזמר רציני. מה שאני למדתי מכל החוויה זה שאני מעדיף ללוות מאשר לשיר בעצמי.
עד היום אני מספר לאנשים בגאווה שליוויתי את אניק הזמרת ההולנדית בהופעה חיה בשיר Sacrifice. כולה הבדל של הברה אחת בלבד מאנוק.
מצטער על העיכוב. לפניכם החלק השני של הראיון עם דגן שני, יוצר ישראלי בבייג’ינג. החלק הראשון של הראיון פורסם בסופ”ש הקודם.
המון ישראלים בסין יכולים להזדהות בקלות עם נקודות רבות בסרט שלך. מה הנקודה הכי אישית בסרט מבחינתך? (נקודה שאולי תעבור לישראלים אחרים מעל הראש)
שאלה קשה, כי במובן מסוים הכול מאוד אישי בסרט הזה וקצת קשה לי לדרג מה יותר ומה פחות. אני חושב שהעימות התמידי בין תפיסות העולם של דמות הבחור הישראלי לבין אלו של החבר הסיני שלו הוא משהו שהתחלתי לחווות מהרגע הראשון בו הרמה של הסינית שלי הייתה מספיק טובה כדי להבין את תפיסת העולם של הסובבים אותי וכדי לבטא את תפיסת העולם שלי. בכלליות ניתן לומר שבעוד שהדמות שלי (הבחור הישראלי בסרט) היא מעט מרחפת, רומנטית, אידיאליסטית ומתעקשת לחוות את העולם כמשהו תמים ופשוט ויפה, הרי דמות של החבר הסיני מסתכלת על העולם באופן מאוד “מציאותי”, יבש וחסר אשליות. חברים סיניים שלי תמיד עסוקים בלנפץ לי כל מיני אשליות לגבי העולם, כדי להגן עלי מפני שברון לב . אחד המאפיינים הכי מובהקים בעיניי אצל סינים רבים הוא הספקנות המוגזמת שלהם, חוסר היכולת להאמין שיש בעולם משהו טוב בפני עצמו, שלא מסתתר מאחוריו איזשהו מניע נסתר. מה שמעניין בזה הוא שאני לתומי חשבתי שאני מציג במפגש הזה ביני לבין החבר הסיני שלי בסרט משהו שאופייני לדינאמיקה בין התרבות המערבית לסינית. מבחינתי הרגשתי שהצגתי את הסיני באור ביקורתי, בעוד שהדמות שלי, הדמות התמימה, החולמת, היא הרבה יותר מעוררת הזדהות. אבל כשהקרנתי את הסרט לישראלים, התברר שכמעט כולם ראו בדמות של החבר הסיני את הדמות השפויה וההגיונית ביותר בסרט, בעוד שהדמות שלי הצטיירה בעיניהם כמאוד לא בוגרת וראויה לביקורת. זה לימד אותי שהמפגש שלי, דגן, עם סין, לא מייצג דבר, ושאנשים שחיים בסין ובארץ בעידן הזה חושבים בצורה מאוד דומה (ומאוד שונה ממני).
בסרט אתה מחפש את ג’אנג דזה יי. האם ברמה מסויימת בחרת לעשות את הסרט הזה מפני שהוא היה עלול להוביל אותך אליה? האם נוצר איתה קשר בעקבות הסרט?
עכשיו כשאני מנסה לשחזר, אז כן – אני חושב שהרעיון שאפגוש אותה בעקבות הסרט הוא ודאי רעיון שהשתעשעתי איתו בהתחלה ואכן נוצר איתה קשר בעקבותיו. יום אחד צלצל אליי חבר ואמר שהוא הולך להיות צלם בראיון איתה יום למחרת. הוא הציע שאגיע בתור עוזר צלם ואנצל את ההזדמנות כדי לתת לה את הסרט ולהזמין אותה להקרנה שנערכה בשגרירות כאן בבייגי’נג. בסופו של דבר העדפתי לא לבוא, כדי לא להגיש לה את הסרט מעמדת עוזר הצלם שכן זה היה מצטייר כאקט של מעריץ ולא של במאי. חוץ מזה כנראה שלא היה לי האומץ להגיש לה את הסרט פנים מול פנים. בסופו של דבר החבר שלי ניגש אליה בסוף הראיון, נתן לה את הסרט במקומי, וגם הזמין אותה להקרנה. היא נטלה את הקופסא עם הדיסק ואמרה בנימוס וברוך: 谢谢，我会好好学习 (תודה, אני אלמד אותו טוב טוב) ובזה זה נגמר.
כמובן שאני בוחר להאמין שבחשכת חדרה (או בחשכת הסוויטה המלאכותית של מלון שרתון, כשבאוויר ניחוחות של קטורת יקרה, ולצידה כוס יין אדום משובח) היא ראתה את הסרט בעיניים מצועפות והתאהבה בי. לך תדע, אולי ברגעים אלו ממש היא מגניבה חיוך וחושבת עליי…או שכן או שלא.
האם בדיעבד היית משנה משהו בסרט?
כן, ברור, הרבה מאוד דברים. אבל אם אני צריך לבחור את הלקח החשוב ביותר שלי מהסרט , אז הוא שאסור לי לשחק ולביים באותו הזמן. למרות שציירתי סטורי בורד מדוקדק, ולמרות שניסיתי להיות כמה שיותר בשליטה מבחינת הבימוי, ולמרות שבדקתי כל טייק מייד אחרי צילומו, העובדה שהייתי מול המצלמה ולא מאחוריה (ברוב המקרים) הייתה מאוד בעייתית. גם המשחק שלי נפגע כי לא הייתי פנוי להתמסר רגשית לרגע ולסיטואציה, אלא כל הזמן חשבתי האם האור נכון, או האם יש מכונית שעוברת והורסת את ההמשכיות של הסצנה מבחינת סאונד, או שהבום נכנס לפריים ,או שאיזה עובר אורח (או ראש כפר) נמצא בדרכו אלינו והולך לדפוק את הטייק וכו…
מה הפרויקט הבא שלך? האם היית רוצה לעבוד עם ג’אנג דזה יי בעתיד או שלדעתך היא כבר באמת לא אותה שחקנית איכותית מאז הסרט ‘הדרך הביתה’ כפי שאתה טוען בסרט, ויש שחקניות אחרות שהיית מעדיף לעבוד איתן לפניה?
לא טענתי שהיא שחקנית לא איכותית. להיפך - העובדה שהיא הצליחה אחרי “הדרך הביתה” לשחק דמויות סקסיות שלא נגעו לליבי (אבל נגעו גם נגעו לליבידו שלי), מוכיחה שהיא שחקנית מצוינת. כרגע אני עובד בעבודה מאוד תובענית ואין לי כל כך זמן לפתח את הפרויקט הבא. אבל הוא בוא יבוא, בשאיפה כבר בשנה הקרובה. יש לי לא מעט רעיונות ברמה כזו או אחרת של בשלות וכן לא מעט התחלות של תסריטים. בינתיים אני נותן לתחושות ולרעיונות להצטבר אצלי, עד שהם יתפסו את המומנטום הרגשי והמחשבתי הנדרש כדי שאני אצטרך למצוא איזו מקלדת ולפרוק אותם כתסריט. אני אשמח כמובן לעבוד עם ג’אנג דזה יי. היום בסין חוץ ממנה, אין הרבה שחקניות מהדור שהתפרסם לקראת סוף שנות התשעים,תחילת האלפיים, שאני באמת מעריך ואוהב, אז היא בהחלט תהיה אחת מהבחירות הראשונות שלי.
ועכשיו מחווה לשאלון של סטודיו למשחק:
דגן שני ,34, במאי, שחקן, מוזיקאי חובב ודובר סינית שוטפת. סיים את לימודיו באקדמיה לקולנוע של בייג’ינג ומשמש כיום כאחראי על תחום הקולנוע והמוזיקה במחלקת התרבות של שגרירות ישראל בבייג’ינג. מתאר את התרשמויותיו מהחברה הסינית במאמרים בסינית אותם הוא מפרסם בבלוג הסיני שלו ובמגזין התרבות והחברה המוביל בסין (三联生活周刊). ליצירת קשר לגבי אפשרויות הקרנה של הסרט ,או בכל נושא אחר, אפשר לכתוב אל כתובת הדואר האלקטרוני dagan.shani[at]gmail.com
הרבה אנשים באים לסין כדי ללמוד סינית. אבל יש ישראלי אחד שלמד כאן משהו קצת אחר - קולנוע ואנימציה. הוא לא רק למד, אלא גם כתב, שיחק וביים סרט באורך של 45 דקות ושמו ‘לחפש את דְזֶה יִי’ (אנגלית - Looking for Ziyi, סינית - 寻找子怡 - תעתיק - xún zhǎo zǐ yí). ג’אנג דזה יי, למי שלא מכיר, זו שחקנית סינית שהתפרסמה בעולם בעקבות הסרט נמר דרקון של לי אן, ולאחר מכן גם בסרטים ‘גיבור’ ו’בית הפגיונות המעופפים של הבמאי ג’אנג יִימוֹ. לפני נמר דרקון, הסרט הגדול הראשון שלה היה ‘הדרך הביתה’ גם הוא של ג’אנג יימו. כל ישראלי שביקר בסין ימצא בסרט נקודות להתחבר אליהן, בנקודות מסויימות במהלך הצפייה ממש הרגשתי כאילו מישהו החליט להסריט חלקים מהבלוג שלי בצורה מוצלחת במיוחד. הנה הטריילר לסרט:
במיטב המסורת של עיתוני סוף השבוע, אני גאה להעניק לכם ריאיון בלעדי עם דגן שני - יוצר ישראלי בסין.
ספר קצת על עצמך
קוראים לי דגן שני, במקור מקיבוץ גן שמואל (כרגע בשנת חופש). גיל ביולוגי 34, גיל מנטלי באזור 23 וחצי. יש לי שני אחים גדולים. אבא שלי דוד הוא מנהל טכני של מחלקת האריזה במפעל של הקיבוץ ואמא שלי דינה היא מורה לחינוך מיוחד.
מתי וכיצד התגלגלת לסין ומה גרם לך ללמוד קולנוע בבייג’ינג?
הגעתי לכאן בסוף שנת 98 אחרי שגמרתי את שנת העבודה ואת ההסדר שהצעירים בקיבוצי נדרשו למלא בזמנו אחרי שסיימו את השרות הצבאי. מה שהתחיל כטיול סטנדרטי אחרי הצבא והיה אמור להיות רפרוף מהיר של כמה חודשים בין כמה יעדים במזרח אסיה ,הפך בסופו של דבר למין דיבוק שהשאיר אותי “תקוע” אך ורק בסין, ואשר נמשך עד היום. חזרתי לארץ לתקופות ארוכות (התקופה הכי ארוכה שבה שהיתי בארץ מאז ארכה שנתיים), אבל תמיד מצאתי את עצמי חוזר בסוף לכאן. המילה “התגלגלת” היא אכן תיאור מדוייק. באיזה שהוא מקום באמת נראה לי שיש משהו לא מאוד מודע, פאסיבי, כמעט בלתי נשלט בחזרה שלי לכאן שוב ושוב לאורך השנים. זה לא לגמרי משהו שבחרתי בו, אלא יותר משהו שהתגלגלתי אליו ואיכשהו המשכתי להתגלגל איתו בלי להפסיק. זה נראה לי מאפיין שמשותף להרבה אנשים שנדבקו ב”חיידק הסיני” - חוסר היכולת לענות תשובה מנומקת לשאלה מדוע הם הגיעו לכאן ומה הם בעצם מחפשים כאן. נראה לי שהסיבה העיקרית להשארות של רבים כאן היא הרצון לנסות ולפענח את החידה הזאת. אני מרגיש שהיום שבו אוכל באמת לענות על השאלה הזאת יהיה גם היום האחרון שלי בסין.
הסיבה שהחלטתי ללמוד קולנוע בבייג’ינג היא מורכבת. לפני שנים רבות , די קרוב לזמן שבו הגעתי לראשונה לסין, למדתי שני סמסטרים בבית ספר לטלוויזיה וקולנוע בצ’נגדו בירת סצ’ואן. למדתי שם סינית (אין להם מחלקה לסינית,ואני הייתי המערבי היחיד במקום,אבל מצאתי את הדרך שלי ללמוד). החברים שלי לספסל הלימודים היו תמיד מדברים על האקדמיה לקולנוע בבייג’ינג כעל יעד בלתי מושג, והיו מזכירים בעיניים נוצצות מהערצה שמות של אנשים שהצליחו להתקבל לשם. בסופו של דבר, ובאופן בלתי מתוכנן, האקדמיה לקולנוע הפכה גם למין חלום כמוס שלי.
לפני כמה שנים חזרתי לקיבוץ ואחרי שנתיים של עבודה הייתי זכאי לצאת ללימודים. בגלל שידעתי סינית, עבדתי במחלקת השיווק של המפעל שלנו והייתי מבקר בסין לעיתים קרובות. יום אחד עלה במוחי הרעיון המטורף שאולי אוכל להגשים את החלום ללמוד באקדמיה לקולנוע של בייג’ינג, אם אעבוד במקביל בשיווק שלנו בסין. באחד הביקורים בסין עברתי את בחינות הקבלה לאקדמיה. בזכות התמיכה של האחראי עליי בשיווק ושל מנהל המפעל, קיבלתי אור ירוק ללמוד בסין ולעבוד במקביל בשביל המפעל שלנו.
מה היווה אתגר גדול יותר בלימודי קולנוע בסין? פער השפה או פער התרבות?
אני חייב לציין שהפער התרבותי היה תמיד סוג של יתרון. השפה לא הייתה מכשול מאוד מסובך בגלל שכשהגעתי ללמוד באקדמיה כבר דיברתי וכתבתי ברמה דיי גבוהה. האתגר הגדול ביותר היה האתגר הטכני. אני למדתי אנימציה וראיתי בה מעין פתח אל הקולנוע המצולם אשר בו מצאתי את העניין שלי בסופו של דבר. החבר’ה שהקיפו אותי במחלקת האנימציה היו צעירים שהסתובבו עם עפרון ודף נייר מגיל רך מאוד וציירו כל הזמן ובכל סיטואציה נתונה. אני לעומתם הלכתי ללמוד אנימציה עם רקע מסוים בציור, אבל ללא התשוקה האובססיבית הזאת לחקור את המאפיינים הויזואליים של העולם באופן כל כך מדוקדק. הצורך לצייר היה מאוד סולידי עבורי ולא ממש הכרחי. מהר מאוד התברר לי שבלי מסירות ומחויבות טוטלית שלי לעניין, לא אוכל לסגור את הפער הטכני בינינו. אבל אחרי תקופה שבה ניסיתי להפוך את הציור והרישום והשרבוט לטבע שני שלי, ויתרתי בסופו של דבר. בנקודה זו הפער התרבותי בא לעזרתי. הקיבעון המחשבתי שרבים מסביבי הפגינו, אשר נובע משנים של חינוך שטיפוח הדמיון והמחשבה העצמאית אינו אחד ממאפייניו העיקריים (אבל הוא כן מטפח את החריצות וההתמדה ,ולכן הם היו כל כך מצוינים טכנית), עזר לי להתבלט בתחום היצירתי והרעיוני, וזה הקנה לי נקודות זכות שחיפו על החיסרון הטכני שלי.
בתמונה: לאן נעלמה ג’אנג דזה יי?
האם העובדה שאתה זר בסין הקלה עליך או הקשתה עליך בצילומי הסרט?
מתוך היכרות עם הקשיים שאנשי קולנוע סיניים חווים בתחילת דרכם , נראה לי שהתמודדתי עם אותם הקשיים פחות או יותר, והעובדה שאני זר לא הייתה מאוד מהותית מהבחינה הזאת. חשוב לציין שהייתי מוקף בחברים סיניים שעבדו איתי על הסרט וידעו מתי לפתור את הבעיות באופן “סיני” . לדוגמא, בסרט יש אלמנט חוזר: החבר הסיני של הגיבור הראשי (ישראלי) הוא במאי בתחילת דרכו (בגילומו של גוו טונג) . כל המפגשים בין הישראלי לחבר שלו מתרחשים על סט הצילומים של סרטים ופרסומות שהחבר הבמאי שלו מצלם, וכל שיחה ביניהם מסתיימת באותו מהלך: מישהו מצוות הצילום צועק: “השומרים באים”, החבר הסיני צועק לכולם בבהלה: ” להפסיק לצלם ולברוח!” והצוות בורח מהמקום. כל פעם הם מגורשים מסט הצילומים על ידי השומרים במקום. הם מצלמים סרטים כמו לוחמים במחתרת, עסוקים בצילום מצד אחד ובהסתתרות ובריחה מצד שני. את האלמנט הזה הכנסתי לתסריט מההתחלה. אבל בתסריט המקורי הם היו אמורים להיות מגורשים רק פעם אחת מאתר צילומים. במהלך הצילומים נתקלנו בכל כך הרבה קשיים עם השומרים שנמצאים בכל פינה בבייג’ינג (לרוב הם אינם שייכים לממשלה, אלא לגופים פרטיים), ועל כן החלטתי לשנות את התסריט כדי להדגיש את הנקודה הזו, ולסיים כל מפגש עם הבמאי על הסט בבריחה מהשומרים. כדי להדגיש את האבסורד רציתי לצלם סצנה שבה הבמאי והצוות שלו מצלמים באיזה יער מרוחק מחוץ לעיר אשר לא אמור להיות תחת סמכותו של אף אחד, אך גם שם יצוץ פתאום שומר משום מקום ויגרש אותם. לצורך הסצנה הזאת חיפשתי ביחד עם הואנג רונג רונג, חבר שלי שעזר לי להפיק את הסרט, דרך עפר מיוערת מחוץ לבייג’ינג. מצאנו מקום שהיה מספיק נידח גם בשביל להדגיש את הנקודה וגם בשביל לתת לנו לב שקט שלא יבוא איזה שומר אמיתי (לא זה ששכרנו לצורך הסצנה) ויפריע לנו. לתדהמתנו גילינו שהמציאות, גם אם היא לא עולה על כל דמיון, יכולה לשחזר אותו בדיוק מפתיע. תוך כדי שצילמנו ראינו פתאום שמישהו צועד לעברנו בנחישות על דרך העפר .התברר שזה ראש הכפר הסמוך,שאמר לנו שאסור לנו לצלם שם! הוא דרש שנפסיק לצלם, ושאם בכל זאת אנחנו רוצים להמשיך בצילומים אז שנלך לרשות המוניציפאלית הסמוכה לבקש אישור רשמי. זה היה היום שבו היה לי את הצוות הכי גדול, גם מבחינת שחקנים, והיה לי ברור שלא נצליח לתאם שוב בין כולם ולאסוף אותם ביחד לעוד יום צילומים. בנוסף, היינו שרויים במרוץ מורט עצבים נגד הזמן עם השמש שארגנה לנו את היום הכי יפה של השנה, אבל לא התכוונה להישאר בשמיים ולספק את אותה איכות של אור ואותם צבעים של שמיים יותר מכמה שעות נוספות. הדרישה של ראש הכפר פשוט איימה להרוס הכול. אני נלחצתי וכבר עמדתי לסגור את הבסטה. הייתי מאוד מעוצבן והתכוונתי להגיד לראש הכפר את דעתי בצורה ישירה. בעוד שאני כולי רועד מעצבים ניגש אליי הואנג במתינות, הרגיע אותי וביקש ממני לתפוס מרחק. הוא לקח את ראש הכפר הצידה, הדליק לו סיגריה והסתודד איתו במשך כמה דקות שבסופן ראש הכפר פנה חזרה לדרכו ואפשר לנו לצלם ללא מפריע.
הייתי אומר שהעובדה שאני זר לא הקלה או הקשתה עלי את הצילומים מבחינת הבעיות שהייתי צריך להתמודד איתן, אבל העובדה שהיו סינים בסביבתי בהחלט הקלה על פתרון הבעיות שצצו.
דגן שני ,34, במאי, שחקן, מוזיקאי חובב ודובר סינית שוטפת. סיים את לימודיו באקדמיה לקולנוע של בייג’ינג ומשמש כיום כאחראי על תחום הקולנוע והמוזיקה במחלקת התרבות של שגרירות ישראל בבייג’ינג. מתאר את התרשמויותיו מהחברה הסינית במאמרים בסינית אותם הוא מפרסם בבלוג הסיני שלו ובמגזין התרבות והחברה המוביל בסין (三联生活周刊). ליצירת קשר לגבי אפשרויות הקרנה של הסרט ,או בכל נושא אחר, אפשר לכתוב אל כתובת הדואר האלקטרוני dagan.shani[at]gmail.com
החלק השני של הראיון יתפרסם כאן בסוף השבוע הבא כבר התפרסם, ובו תוכלו לגלות האם הסרט מצא את ג’אנג דזה יי בסופו של דבר.
הנה הפתגם הראשון במסגרת הפינה החדשה שהבטחתי לכם - מציאת המקבילה העברית לפתגמים סינים עתיקים. אחרי שבאופן לא רשמי כיסינו את ‘הפוסל במומו פוסל‘ וכן ‘תמות נפשי עם פלישתים‘ הנה הפתגם הרשמי הראשון של הפינה החדשה (גם בו מעורבים דגים):
缘木求鱼 - yuán mù qiū yú
缘 - משמעות עתיקה - לכרוך (חבל, גורל) משמעות כיום - סיבה, גורל או קצה.
木 - משמעות עתיקה - עץ (tree), משמעות כיום - עץ כחומר (wood).
求 - לבקש, לחפש
鱼 - דג
הפתגם מתאר מצב בו מישהו מטפס על עצים כדי לתפוס דגים. אי אפשר להשתמש בו בכל מצב המתאר חוסר קשר, אלא רק כאשר האמצעים אותם אתה בוחר להפעיל לא תואמים את המטרה אותה אתה מנסה להשיג.
יש למישהו הצעה למקבילה העברית לפתגם הזה? אני לא הצלחתי לחשוב על אחד אבל אני בטוח שיש.
עבר לא מעט זמן מאז הלקט הקודם. קבלו עוד לקט קישורים.
זהו. נג-מר. (עכשיו באמת).
ביום רביעי התקיימה הבחינה האחרונה. לרגל האירוע כיתתנו המגובשת מתמיד יצאה לאכול צהריים במסעדה / קפיטריה יוקרתית שיש בקמפוס. היתה נוכחות די מרשימה והצטרפו אלינו גם שניים מתוך שלושת המורים שלימדו אותנו הסימסטר.
סיפרתי לכם כבר על שתי הבנות מיפן שיש לי בכיתה. עכשיו נוסיף 1000 מילים:
שתיהן בפוזה יפנית קלאסית אך עם זאת שתיהן מייצגות שני סוגים שונים של בנות יפניות. קיוקו, השמאלית מבין השתיים היא מהבנות שאני אוהב לכנות ‘הלו קיטי’. תמיד מחייכת, מאופרת בקפידה, לובשת בגדים אופנתיים, חצאיות קצרות, מגפיים גבוהים, פלאפון צמוד - כל החבילה. היא בת 30 אבל נראית בת 20, יש לה חבר מהונג קונג וחֵבְרה משל עצמה אותם היא מנהלת באופן צמוד. הלו”ז שלה היה צפוף ואפשר לה לנכוח רק בכמחצית מהשיעורים שהיו הסימסטר. מימין זו אקי פוקומורי או בשמה הסיני המלא 福森好学生 (פוּסֵן התלמידה הטובה) והיא ההפך הגמור של קיוקו. היא מגיעה לכל השיעורים, היחידה שמכינה את כל שיעורי הבית , מקשיבה בתשומת לב ומקפידה על קידות מנומסות. לא תתפסו אותה עם חצאית. בקיצור, בחורה רצינית.
השנייה במסירותה ללימודים אחרי פוּסֵן אך ראשונה בגובה הציונים זו קֵים טָאֶה מדרום קוריאה:
היא המנוע של האירועים החברתיים ובעלת יכולות מרשימות בסנוקר קוריאני. היא זו שיזמה את מרבית האירועים ובכללם גם הארוחה הזו. אחרי ששילמנו על הארוחה קיבלנו 20 יואן עודף בחזרה אשר כמובן כולם היו מנומסים מכדי לקחת. בלי לחשוב יותר מידי היא לקחה אותם ויצאה לקנות גלידה לכולם. יום קודם לכן, אחרי שהסתיים המבחן האחרון בכתב היא התוודתה בפניי שכבר לא היה לה כוח ללמוד אליו ולכן זה היה המבחן הכי גרוע שהיה לה. יום אחד אח”כ כשהיה לנו מבחן בעל פה באותו המקצוע המורה סיפרה לי שאני והיא קיבלנו את הציון הכי גבוה בכיתה במבחן בכתב. קוריאנים…
המורה שהסגירה בפניי את הפרט הנ”ל היא המורה דאי, המורה להבנת הנקרא ודיון אשר יושבת בצד שמאל של התמונה. גדולה ממני בסה”כ בשנה והיא אחת המורות הטובות שהיו לי. היא ציידה אותי במלא סרטים וסדרות בסינית שיהיה לי מה לראות בזמן שאני בארץ.
בצד ימין של התמונה זו דני מאוסטרליה:
ההורים שלה עברו מסין לאוסטרליה כשהיא היתה קטנה ויכול להיות שבגלל זה היא נשמעת כמו ילדה בת חמש כשהיא מדברת סינית. מה שעצוב זה שילדים סינים בני חמש עדיין מדברים סינית יותר טוב מכל אחד בכיתה שלי (הרמה הגבוהה ביותר להזכירכם) למעט הבחורה הזו. לפחות אנחנו מזהים יותר סימנים מהם אבל גם זה רק עד שהם מגיעים לחטיבה.
המורה השני שלנו תותח רציני:
בצד ימין של התמונה, כמו כל הסינים גם הוא נראה ילד למרות שהוא כבר בן שלושים ואחת. גדל בכפר אבל הצליח בכוחות עצמו לסיים דוקטורט בבלשנות באוניברסיטה של בייג’ינג, שהיא ככל הנראה האוניברסיטה המכובדת ביותר בסין בתחום מדעי הרוח. זה אומר שהמבחנים שלו היו לנו ממש קשים, אבל היה תענוג ללמוד איתו. יש לו חוש הומור מפותח ומלבד הסברים מרתקים על סינית הוא חלק איתנו גם את הקשיים בהם נתקל בניסיון למצוא עבודה במשרה מלאה בהווה, ואיך זה היה לגדול בכפר בסין שרק נפתחה למערב בעבר. במרכז התמונה זה דְזוּאִי מברזיל אשר לשם שלו יש פרוש מגניב - זכרון אבות. הוא בעל ידע שימושי בתחום רבים והוא היה איש האפקטים המיוחדים במערכון שהעלנו בתחרות שהיתה כאן באוניברסיטה - הוא הכין תמונה שלי ושל טאה כבעל ואישה. המערכון אגב, לקח מקום ראשון.
הבמאי של המערכון היה זה שחובש את כובע הבמאי בתמונה הבאה:
אתם כבר אמורים לזהות אותו. למרות הפצרותינו (בעיקר שלי ושל המורה דאי) הוא סירב להשתתף במערכון בטענה שיש לו פחד במה אך התנדב להיות הבמאי. כבמאי הוא היה צריך להציג אותנו בתחילת המערכון ואפילו זה גרם לו להזיע. שם המשפחה שלו בסינית הוא יאן ועקב כך הוא זכה לכינוי יאן יִימוׁאו יאן דאו יאן (הבמאי יאן). מי שעזר לנו עם הסינית במערכון זו המורה דאי.
ותמונה אחרונה לסיום - תראו כמה אכלנו:
שבת שלום!
חברת אלעל הצילה מטען???
לא!!!!!!
חברת אלעל הצילה כבודה!!!!
מצטער על זה, הייתי חייב. אהם, נמשיך.
חברת אלעל למדה את הטריק של זאתי מקיל-ביל על איך להחלץ מתוך ארון מתים. לא יודע איך זה קרה אבל בסוף כנראה שהשינוי יתבצע בחינם שהוא חינם ולא בחינם שעולה 50$. את כל הפרטים עידכנתי בתוך הסיפור המקורי (פשוט תגללו למטה).
אני שוקל לשכור רכב מיוחד שייקח אותי לשדה התעופה רק למקרה שמי שמאחורי הדלפק יגיד לי שאני כן צריך לשלם בסופו של דבר.
סופ”ש נעים - נתראה אחרי הבחינות.
